‫איגרת למען ילדים מופרעי קשב: חלק א'‬

בשנים האחרונות הייתי עושה בבית ספר רק מה שבראש שלי: מתפלח משיעורים, מתחצף למורה, שר לעצמי בכיתה, ובשיעורי חשבון הייתי מחליף מינוס בפלוס.

החיוך לא עזב את פניי לרגע והשוקולד תמיד מילא את כל החורים בשיניים שלי.

מילות המפתח בבית הוריי היו חופש לצד השכלה. אני אהבתי יותר את החופש.

פספסתם את הפוסטים הקודמים? הנה הם
רוצים לקרוא את אבי ראשונים? תקליקו

לא משנה כמה אמא ואבא דיברו איתי על להיות תלמיד טוב יותר, וניסו להשריש בי ערכים כמו כיבוד הזולת ודמוקרטיה כמו גם חובותיי כתלמיד, לי לא היה ממש איכפת. הייתי מרותק מתרבות הפופ, ממוזיקה, קולנוע וטבע.

הייתי משוכנע שהעולם נוצר אך ורק בשבילי ושאני שונה מאחרים (תחושה שמלווה אותי עד עצם היום הזה).

ואז רבותיי: הכל קרס.

לפני כמה חודשים אובחנתי כהיפראקטיבי, מעופף, ובעל בעיות קשב וריכוז קשות.

מאז החיים הם כמו רכבת הרים משוגעת ומוזרה. אתם בטח תוהים למה.  

אז אני אגיד לכם.

מאז שהתחילו האבחונים, מאז שהתחילו לתת לי ריטלין, מאז שהתחלתי להסתכל על עצמי בכל התקופה הזאת של גילוי הפרעת הקשב שלי הגעתי להרבה תובנות, חלקן מאוד קשות ומורטות עצבים.

האמת? נשבר לי כבר מכל מה שקורה בחיים שלי לאחרונה. אני בסך הכל ילד ותנו לי להגיד לכם משהו, ילד יכול להשתגע עם כל הדברים שקורים לו סביב הפרעת קשב.

החלטתי לעשות קצת סדר בדברים, גם למען השפיות שלי, וגם כי אם עוד ילדים עוברים את מה שאני עובר, אז הם צריכים עזרה ויעוץ בגובה העיניים. אני מתכוון לזה בשיא הרצינות.

בחרתי לנסח איגרת למען מופרעי קשב וריכוז, כדי שלפחות מישהו בדורות הבאים ילמד מהניסיון הכואב שלי. 

לשם כך, לקחתי מהסלון ספר עם כריכה קשה (״אבני דרך" מאת משה דיין), שמתי עליו דף פוליו וכתבתי:

שלום , שמי אבי , אני מביא לכם כאן טיפים כי אני חושב שילד עם הפרעת קשב זקוק לתומכי לחימה. מול ההורים, מול המורים, מול כולם בעצם.

חשוב שתדעו שאני תלמיד בבית ספר יסודי ואני סוג של פילנטרופ, שזה אומר שאני נותן עזרה לנזקקים גם בלי לדרוש כסף, אתם יודעים, כמו רובין הוד.  

אז יאללה, נתחיל: 

כשאתה ילד עם הפרעת קשב זה כמו להיות ״צ׳יילד סטאר״ בהוליווד. כשאתה מפגיז, כולם יריבו על הקרדיט וירצו אחוזים. כשאתה מאכזב, כולם יתנערו ממך, יזרקו אותך מכל המדרגות, ויגידו: Avi who?

אבל אין ברירה, צריך להמשיך להילחם. לכל ילד יש חלום, אני למשל חולם להיות שחקן, אין לי מושג אם אני אצליח אבל אתם יודעים איך זה, התארחתי במסיבת גן ואני מקווה להתגלגל משם הלאה. 

איך זה קשור להפרעת קשב? בעקבות ההפרעה יש לי רוב החיים תחושה שאני אפס מאופס. נדמה לי לפעמים שאני הורס להורים שלי את החיים, והקשיים שלי בלימודים גורמים לי להרגיש שאני אסיים את החיים עני, חסר השכלה ובלי עבודה.

לא יודע מה אתכם, אבל כשאתה מתחיל להפנים את כל הדברים הרעים האלה על עצמך אי אפשר להגשים חלומות. לפעמים קשה אפילו לחייך כשקמים בבוקר.

החדשות הטובות הן שאולי אפשר לשנות את זה. אבל זה דורש שעולם המבוגרים, ההורים, והמורים יתחילו להקשיב לנו יותר, ואין סיבה שלא יתחילו, כבר מעכשיו:

הורים, תפנימו: מותר לנו לכעוס עליכם!

ברור שהורים הם בדרך כלל טובים, או כמו שהולדן קופילד מ"התפסן בשדה השיפון" אומר על הוריו: ״They're nice and all".

ברור שבדרך כלל להורים שלנו יש כוונות טובות. אבל אתם יודעים איך זה עם כוונות טובות, יש את הכוונות ויש את הפשלות, הטעויות, שאתם, ההורים, עושים בפועל.

אם יש משהו שלמדתי בכל התקופה הזאת של גילוי הפרעת הקשב זה שהורים הם סנגורים מצוינים (של המצפון שלהם).

אנחנו יקרים להורים שלנו אבל גם המצפון שלהם, שבתקופת גילוי הפרעת הקשב מצוי בפרפורי היסטריה שמכבידים על נפשנו ההיפרית כמו פטיש חמש טון על הראש. 

ונמאס מאמירות כמו ״אבל אפשר להבין אותם״, ״הם נורא משתדלים והם בסך הכול הורים טובים״, ״מרעיב את הבן שלו, מציל את השבט שלו״ וכל השטויות האלה. ערוץ ההורים זה לא כאן, תודה.

זה כל כך מייסר. מצד אחד אתה צריך את העזרה של ההורים שלך, ומצד שני אתה לפעמים מתנגד להם, ואז הם מאשימים אותך שאתה כפוי טובה כשגם ככה הדימוי העצמי שלך כילד הוא לא משהו.

נכון, הם באמת נורא משתדלים. אבל, מותר גם לנו הילדים לכעוס על ההורים לפעמים, זה קורה, בא לנו לכעוס על כל העולם. אנחנו בנקודה רגישה וגם ככה זה לא קל. אז לכל ההורים: גם אם אנחנו משגעים אתכם לפעמים, בבקשה, נסו לצעוק עלינו קצת יותר בשקט.

אני מתכוון לווליום ולנחרצות שבהם דברים נאמרים. לילד עם הפרעת קשב קשה יותר להתמודד עם טון תוקפני, זאת נקודה שמאוד כדאי לזכור.

אל תקראו לנו פרנואידים

שלא יגידו לכם שאתם פרנואידים כי החשדנות שלכם אחושלוקי מוצדקת. מהרגע שבו ההורים שמו לב שיש אצלנו (מופרעי הקשב והריכוז) בעיה, ועד הריטלין הראשון נעשו אינספור דברים מאחורי הגב שלנו.

הנה דוגמה מהניסיון שלי: המורה דיברה עליי עם ההורים, ההורים דיברו עליי עם המאבחנת, המאבחנת דיברה עליי עם המורה, אבל גם דיברה עם נוירולוג ילדים שדיבר איתה בחזרה ואז היא דיברה עם המורה הפרטית שדיברה עם ההורים שדיברו עם הורים אחרים. בסוף כל השיחות האלה מאחורי הגב שלי שלא הייתי מעורב באף אחת מהן הודיעו לי שאני אתחיל לקחת כדור.

וואלה, יופי! גם אם זו ההחלטה הנכונה, יכולתם לעדכן אותי קצת קודם… אז בואו נסכים: הרווחנו ביושר את הזכות להיות חשדנים.

זכויות הילד

כל ילד נולד להורים שונים. לפעמים (כמו במקרה שלי) מדובר בהורים ליברליים, מודרניים ולפעמים נולדים להורים אחרים. התהליך עשוי להיות מלווה מצדם ברגשות אשם, חששות ופחדים.

יש הורים שמוכנים לתת לריטלין צ'אנס, ויש הורים שבשום פנים ואופן לא מוכנים שיתנו אותו לילדים שלהם. ואני שואל: איפה אנחנו בכל הסיפור הזה?

לפעמים אני אימפולסיבי, לפעמים אני אגרסיבי, לפעמים אני שטותניק אבל תאמינו לי, אני לא ילד שאפשר להתעסק איתו כשהוא יודע שהוא צודק באלף אחוז:

לכל ילד חייבת להיות הזכות לקבל ייעוץ מקצועי כדי לבדוק האם כדאי שייקח ריטלין. לכל ילד (ולהורים שלו גם) חייבת להיות הזכות לקבל מידע על הכדור הזה.

אף ילד לא צריך להיות מחויב שידחפו לו תרופה לריכוז, אם לא בדקו ומצאו שהיא מתאימה לו. מאף ילד גם לא צריכים למנוע אותה, אם התברר שהיא בדיוק מה שיעזור.

לסיכום חלק א' של מסמך זה חשוב לי להדגיש עוד זכות אחת שהיא הכי חשובה בעיני:

לכל ילד יש זכות להרגיש אדיר, מיוחד ובעל ערך. לאף אחד אין זכות לקחת את זה ממנו.

זהו להפעם, את חלק ב' של האיגרת אביא בפעם הבאה. עכשיו אני חייב ללכת לבקש מאמא צ׳ק למורה הפרטית שאני חייב לה כבר על חודש וחשוב לי להביא לה כי להשתפר בלימודים זה קודם כל מאמץ אדמינצ… אדמיסטר… (שיט עם המילה הזאת) הבנתם כבר למה התכוונתי. 

• הפרעת קשב וריכוז: איך מאבחנים
• מדריך מקיף: הכל על ריטלין
• איך שורדים את תקופת המבחנים
• השולחן מבולגן: איך מסדרים
• זו לא את, זה הריטלין: יוצאים לדייט
• שאלות? פנו למומחי כללית בפורום