בהתחלה כעסתי על כל העולם והתנגדתי לכל דבר שההורים שלי הציעו. לא פלא שהייתי אנטי, עיקלו לי את הטלוויזיה (צחוק בצד רגע, מה אתם הייתם עושים?). ברור שכעסתי וששברתי דברים (כעס צריך להשתחרר, לא?). גם את זה הפילו על הפרעת הקשב. נו בטח, זו "האימפולסיביות!" אתם מבינים? "האימפולסיביות הינה מרכיב בסיסי בהפרעה".
בשלב מסוים שמתי את הקלפים על השולחן ואמרתי לעצמי "איך אני אהיה מנקה רחובות ככה? אפילו את החדר אני לא מצליח לנקות. נזרום עם הכדור ונחיה ונראה, מה שנקרא".
אבל קצת אחר כך שוב נהייתי מודאג, כי מה יקרה לי אז, אני אהפוך לילד מהונדס? מה זה פה, מחזה מוסר? מה אני, אתרוג? ואולי הריטלין דווקא יהיה בן ברית?
• פספסתם את הפוסטים הקודמים? הנה הם
• רוצים לקרוא את אבי ראשונים? תקליקו
ביום הראשון שלקחתי ריטלין קמתי מוקדם עם הזריחה מרוב התרגשות. לא ידעתי למה לצפות וכבר הייתי מאוד סקרן. הלכתי לסלון, מצאתי את ההורוסקופ והיה כתוב שם:
"שור – צאו לבלות!"
האמת, זה שימח אותי. לא יודע, הייתה לי תחושה שהיום יש לי מזל.
נכנסתי לשירותים, התקלחתי, צחצחתי שיניים ושתיתי את הריטלין עם מי ברז. במראה שמתי לב שהשיער שלי נראה כמו ספר תנ"ך פתוח, אז השטחתי אותו עם ג'ל וגם שמתי קצת דאודורנט בגלל פידבק שקיבלתי. יום ראשון עם הכדור, בהצלחה!
• הפרעת קשב וריכוז: איך מאבחנים
• מדריך מקיף: הכל על ריטלין
בשיעור הראשון הכדור התחיל להשפיע. זה היה כל כך הזוי! כל שנייה חשבתי: "כמה מוזר – אני מרוכז! בוא'נה, עברה חצי שעה ואני עדיין מרוכז". ואז הגיעה השעה 12:00 וזה נגמר. חבל.
כבר באותו שבוע כל מה שחשבתי על היכולות שלי השתנה. תמיד הייתי בטוח שאפשר ללמוד רק קצת כל החיים, שיש גבול. אבל עם הריטלין גיליתי שאפשר להיות מרוכז ואפשר באמת ללמוד המון.
בפעם הראשונה בחיים הבנתי שברגעים שהייתי בהם ״לא בשליטה״ באמת הייתי לא בשליטה! אפילו בתמונה השנתית אפשר לשים לב: אני נראה תלוש כי אני מתקשה להיות עם כולם באותו זמן. אני חווה את הכול בבלגן, וזה מקשה לעמוד בקצב החיים והמטלות.
לאט לאט שמתי לב שאני מצליח לקחת את עצמי יותר ברצינות, ושקודם לא תמיד הצלחתי לעשות את זה. זה כאילו התווסף לי עוד שכל.
בזמן השיעורים הצלחתי לתפוס כל מיני פרטים, כמו למשל שרמאללה ורמלה הם שני מקומות שונים, ושיש הבדל בין היסטוריה לעבר.
• השולחן מבולגן: איך מסדרים
• שאלות? פנו למומחי כללית בפורום
לריטלין היו גם חסרונות, בטח שהיו. תחושת הזומבי, ההרגשה שאני תחת השפעת משהו. לפעמים הופיעו אצלי גם רעד באצבעות, חוסר תיאבון וחרדה, כי גם בלי קשר לכדור, בכל מה שקשור ללימודים יש לי חרדת ביצוע. זה לא דבר פשוט להשתנות.
החסרונות היו קטנים לעומת המתנה שקיבלתי. כן, זאת הייתה אחושלוקי מתנה, רגע החסד הזה שבו הפיזיקה מטיסה אותך. הייתה לי תחושה שסוף סוף תוקן אי צדק ענק שהכביד עליי. גיליתי את היכולות האמתיות שלי, והתברר שהן הרבה יותר גבוהות ממה חשבתי.
בסוף השנה אפילו כתבו לי בתעודה: "הישגיך בטבע – טובים. הישגיך בספורט – נאים. על פי החלטת המועצה הפדגוגית התלמיד עולה כיתה". זה היה אירוע חשוב! אחחח, איזה חיוך חייכתי.
התחלתי לקום בבקרים עם קצת יותר אופטימיות, ובתוכי התחילה מחשבה חדשה: "אני לא טיפש! אני לא טיפש!". זה נתן לי טונות של מוטיבציה. הלכתי זקוף, התחלתי לחשוב שגם לי יש עתיד, בטח שיש. יש שמש בחוץ, יש חלב בסופר, יש עולם להכיר, דופק של עיר, והרחוב – רותח.
תודה עולם